<h1>ראבי"ה סימן רנ"ז</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. ואוקימנא הכא ואף [ביבמות פרק] חרש שנשא [קי"ד ע"א] בקטן העושה לדעת אביו אבל גוי לעולם אדעתיה דנפשיה קעביד. ועבד גוי או שפחה גויה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבדו בשביל ריווח שלהן, ואין עליו למחות, דדמי קצת לשילוח איגרת, [דאמרינן] בפרק קמא [י"ט ע"א] דאם קצץ לו דמים מותר. וכן עושים על ידם לחולה שאין בו סכנה כמו בשאר גוים. ותו דאמר רבי אמי בדליקה התירו לו[מר] כל המכבה אינו מפסיד, והכי הילכתא. ודמי קצת לשכר. וכן בשאר הפסידות כגון טביעת ספינה. ולעיל נמי מדמי תלמודא נשברה חבית להפסד דליקה. ובמכילתא [יתרו ספ"ז] תניא אתה ובנך ובתך אילו הן קטנים. ואם ישראל רוצה להנות מאותו כיבוי להתחמם בגחלים באותו שבת, אף על פי שהגוי אוהבו ומכירו מותר, ואף על פי אם כבה בפניו, שעיקר הכיבוי לא נעשה אלא להציל מן הדליקה. והיכא שעשה הגוי מלאכה סתם אמרינן לקמן [קכ"ב ע"א] גבי גוי שליקט עשבים או מילא מים לבהמתו או עשה כבש לירד בו אפילו מכירו אם שלא בפניו עשה מותר, דבהא לא פליג [רבא אדאביי], אלא שבא להוסיף שפעמים אפילו בפניו מותר דנר לאחד נר למאה. אבל [אם עשה מדורה] בפניו ומכירו בדבר שיש לחוש שריבה המדורה בשביל ישראל אסור. השיב ר' שלום נ"ע. ודאי אם אין הוכחה שריבה בשביל ישראל אפילו בפניו מותר הישראל להנות, ואם אינו מכירו ואמר הגוי בפירוש שלצורך ישראל עושה או אם מתקן לו הגוי [אש] לישראל והולך לו הגוי אסור להנות ממנו, שבכל אלו נאמר ויראת מאלהיך, ואין מערימין בכך. והני מילי בדבר שאין ישראל יכול לעשות המלאכה כגון מילא מים לבהמתו או לעשות כבש או ללקוט עשבים מחוץ לתחום, אבל אם לא מילא הגוי מעצמו לישראל [כיון] שראוי לו לרדת לבור, כדאמרינן בהמוצא תפילין [עירובין ק' ע"א] מטפיס ויורד מטפיס ועולה, אי נמי [מילא] לבהמתו מן הנהר או ליקט עשבים בתוך התחום מותר, דקיימא לן [קכ"ב ע"א] מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא על גבי מוקצה [ואמרינן] כדקאי לה באפה ואזלא ממילא ואכלה שרי אפילו במוקצה, ובמכילתא [שמות כ"ג] דרש יכול לא יניחנו תולש תלמוד לומר למען ינוח שורך וגו' הא אין זה נייח. ורבינו תם פסק להיתר וחילק בין בהמתו לדידיה. ואבא מרי הביא ראיה נמי להיתר מדגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין [ט"ו ע"א] השוחט בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל אמר ליה מאי דעתך כרבי מאיר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל שוחט דאין ראוי לכוס לא, וכל שכן היכא שהגוי עושה בלא ידיעת ישראל שיש לחלק כדפרישית לעיל. ויש שמפרשין וחולקין ואומרים לאסורא, אבל אני אב"י העזר"י את אשר עם לבבי כתבתי. ומיהו אסור לומר לגוי לעשות, דאמירה לגוי שבות היא [ק"נ ע"א]. וכל זה שפירשתי דוקא בגוי ערל שאינו גופו קנוי, אבל אם גופו קנוי לו הרי הוא בכלל וינפש בן אמתך והגר ואוקימנא בפרק החולץ [יבמות מ"ח ע"ב] בעבד גוי ערל, וצריך הישראל למחות בו. ופסקינן בפרק שני דכריתות [ט' ע"א] הלכה כרבי שמעון דאמר אחד גר (ואחד) תושב ואחד עבד [ואמה התושבים], והניחם, עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול(ו של מועד). אבל לא הניחם לא. וההיא דכל המכבה אינו מפסיד מוקי בירושלמי [שבת ספ"ז, נדרים פ"ד ה"ז] אפילו בלא סכנת נפשות, [אבל במקום סכנת נפשות] אפילו לישראל מותר ואין אומר [יעשה] בגוים וקטנים.
<h2>דף קכב:</h2>
שמואל איקלע לבי אבתורן אתא ההוא גוי אדליק שרגא אהדריה שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי שטרא וקרא [אמר] אדעתא דנפשיה עביד הדר אהדרינהו לאפיה לשרגא, ודכוותיה איתא בירושלמי [ספט"ז]. ושמעינן מינה דכיון דאין לחוש להרבות בשבילו מותר.
